יוצאים לדרך

היום הגיע ילד חדש לקליניקה. אוטיסט בן 5, אומר מילים בודדות. באופן לא מפתיע, הוא הרגיש לא בנוח במקום חדש ועם אדם זר והיה נראה שהוא ממש לא מתכוון לתקשר איתי. שלפתי את כל השפנים מהכובע שיש לי (ויש לי המון), אבל תוך זמן קצר הילדון המתוק היה נחוש להעביר את מסר באמצעות מחוות ידיים שהגיע הזמן לסיים – הביא להורים שלו את הנעליים שלהם שינעלו אותן, יצא מהקליניקה, נופף לי לשלום ואפילו אמר "ביי ביי".

האמא סיפרה לי שהם ניסו לקבל טיפול אצל קלינאית תקשורת ומרפאה בעיסוק, אך נאלצו להפסיק אצל שתיהן עקב חוסר שיתוף פעולה מוחלט של הילד.

כל המפגש היה כמו מטוטלת – הנה הוא רגוע ואפילו מגניב איזה חיוך קטן, פתאום בוכה, הנה הוא מסתכל עלי בעניין, כאשר אני מציצה מאחורי עמוד, ופתאום זורק צעצועים לכל כיוון. מפגש ראשון לפעמים זה עסק מורכב...

והנה 45 הדקות שלנו מגיעות לסיומן ואני נפרדת מהילד – אומרת לו שנהניתי מאוד לשחק איתו ואשמח לשחק עוד, מנופפת לשלום. ופתאום – הפתעה! במקום לנצל את ההזדמנות ולצאת מהקליניקה, הילד ניגש אלי ומקרב אלי את הלחי שלו, לקבל נשיקה. ההורים בהלם.

למה אני מספרת את זה? פרופ' סטנלי גרינשפן, אבי מודל ה-DIR פנה להורים ואמר: "הטעות היחידה שאתם יכולים לעשות – היא לוותר, להפסיק לנסות".

לעיתים קרובות אנחנו לא מבינים את התהליכים הפנימיים של ילדים אוטיסטים, במיוחד הלא-מילוליים שבהם. דחיה של ילד, במיוחד בתחילת הדרך, היא ממש לא סיבה להפסיק את הניסיונות לפתח תקשורת ויכולות אחרות.

גישה כזו מזכירה לי אדם שמגיע לחדר כושר בפעם הראשונה, מנסה להרים את המשקל הכבד ביותר, וכשהוא רואה שהוא לא מצליח, מחליט שהוא לא בא יותר, כי אין טעם.