קח אותו לאט את הזמן...

לפעמים מבקשים ממני עצות מעשיות ליישום מודל ה-DIR בבית, בגן או בבית הספר. לא ניתן, מטבע הדברים, להסביר את כל המודל בכמה דקות, אבל העצה הפשוטה ביותר שאני יכולה להציע היא להאט הכל. בעצם, לא ככה. ל-ה-א-ט א-ת כ-ל הפעולות, קצב דיבור, תנועה בזמן האינטראקציה עם הילד.

ילדים רבים על הרצף האוטיסטי מתקשים במעברים ושינויים – קשה לעבור ממרחב אחד לשני, להפסיק פעילות אחת ולהתחיל אחרת, לשנות קצב, עוצמת רעשים, תאורה... כדי להקל על המעבר, הוא צריך לקרות בהדרגה. הקצב האיטי מאפשר לאדם זמן לעיבוד מידע, תחושות ורגשות.

אתם חושבים שהאטתם את הקצב? מצוין! עכשיו האטו עוד קצת.

מה עוד ניתן לעשות כדי להקל על התאקלמות והתמודדות עם שינויים?

- להתרגל לסביבה חדשה באופן הדרגתי. למשל, ילד נכנס לחדר טיפולים/כיתה למספר דקות, אחר כך יוצא להסתובב בחוץ, ואז חוזר שוב לחדר. בפעם הבאה הוא יוכל לשהות זמן רב יותר בחדר, בהנחה שהוא לא מוצף.

- משחק מקביל. לפעמים ההורה/הגננת/המטפל כל כך להוטים לייצר תקשורת עם הילד שבלי להתכוון לכך גורמים לו להצפה – מדברים מהר והרבה, שרים שירים, עושים תנועות ידיים, מציעים צעצועים רבים. במקום זה אני ממליצה לשחק קצת ליד הילד – כל אחד משחק במשחק שלו. עם הזמן הוא יתרגל לנוכחותכם וניתן יהיה לעשות את הצעד הבא לתקשורת. השיטה הזו יעילה במיוחד עם ילדים שעברו טיפול התנהגותי (ABA). כשהם מגלים שאף אחד לא מתכוון להכריח אותם לעשות דברים, לנהל את המשחק שלהם, אלא להיפך, ההורה או המטפל מגלה עניין אמיתי ורצון *להצטרף* למשחק של הילד, הם מופתעים מאוד. המשחק המקביל מפחית חששות ובכך מקדם את התקשורת.

- הפסקות. תקשורת יכולה להיות מתישה מאוד עבור אנשים אוטיסטים. כמו שאנחנו לוקחים הפסקה בין סטים של תרגילים בחדר כושר, כך גם הילדים זקוקים להפסקות מהאינטראקציה. המנוחה הטובה ביותר היא עבודת ויסות חושי (לרוץ, לקפוץ, להסתובב, להפיק קולות וכו'), אם כי לכל ילד יש צרכים ייחודיים.

- קבלה והכלה. כאשר הילד מתנגד או בוכה, לעיתים קרובות התגובה האוטומטית שלנו היא להסיח את דעתו מהרגש השלילי. במודל DIR אנחנו דווקא מכירים ברגש ומדברים עליו ("אני רואה שקשה לך", "את עצובה"). כך הילד מבין שהרגשות שלו חשובים והמבוגר מתחשב בהן. וזה הצעד הראשון לאמון ותקשורת אמיתית.